הרחבה למשל

הרחבה

משל התולעת בצנון - בעל הסולם 

"אֲבָל בְּרֶגַע

שֶבִּקְעָה אֶת קְלִיפַת הַצְנוֹן,

וְחוֹטֶפֶת מַבָּט מִבַּחוּץ לַצְּנוֹן,

הִיא תְּמֵהָה וְאוֹמֶרֶת:

"אֲנִי חָשַׁבְתִי שֶׁכּל הָעוֹלָם

הוּא כְּמִידַת הַצְּנוֹן שֶׁנּוֹלַדְתִּי בּוֹ,

וְעַתָּה אֲנִי רוֹאָה לְפָנַי

עוֹלָם גָּדוֹל נָאוֹר אַדִּיר וְיָפֶה לְהַפְלִיא".
* * * * *

הרב מיכאל לייטמן בשיעור 14.08.18

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 442, "הקדמה לספר הזוהר",

אותיות ל"ט - מ"ב

-

שאלה: מהי התולעת שיוצאת מהצנון?

אנחנו. אנחנו התולעת שחיה בצנון, והבורא ברוך ה' עושה את הצנון יותר ויותר מר ואז אנחנו רוצים לצאת ממנו ולא יודעים לאן. מסתובבים שם בפנים בתוך הצנון בסיבובים, עד שהשגחה עליונה בכל זאת מביאה אותנו לפתוח את קליפת הצנון ואנחנו מתחילים לגלות שיש עוד עולם עליון או לפחות שיש תקווה להגיע לאיזה מצב עליון נצחי, שלם, נאור.

-

תלמיד: מה היא רואה כשהיא יוצאת מחוץ לצנון?

היא רואה עולם של השפעה ואהבה, כי היא הגיעה לתכונות כאלו.

-

תלמיד: ומה קורה עם הצנון עצמו, היא יוצאת ממנו וזהו?

זהו, אין לרצון לקבל יותר תפקיד חוץ מלהביא אותנו לעל מנת להשפיע. ואז הוא מתבטל מתפקידו, כבר זהו, הוא באמת קיבל על עצמו את התפקיד הזה מתוך להביאנו לרצון להשפיע, לדבקות.

-

תלמיד: והצנון המר, כשהיא מסתכלת אחורה מה היא אומרת על הצנון הזה?

היא אומרת שלום לפרעה, "ביי ביי".

-

תלמיד: אבל היה לה מר שם.

בטח. לכן ברחה.

-

תלמיד: אז איך היא יכולה להצדיק את הבורא אם היא מרגישה שהיה לה שם מר?

עוד לפני שהיא יוצאת, כבר בהכנה ליציאה מהצנון, היא מתחילה להבין את התהליך ולברך את הבורא ולקנות תכונות השפעה באמונה למעלה מהדעת. זה מה שאנחנו כרגע רוצים לממש.

-

תלמיד: אז בעצם העולם הנאור הוא אותו הצנון רק בתפיסה אחרת שלו?

זה כבר פילוסופיה, בשביל מה לנו? צנון זה על מנת לקבל איפה שקיימים. נמאס, מרגישים מכות, מרגישים הכול, רוצים לצאת ממנו. אחר כך מתחילים לעבוד לא כדי לצאת ממנו, אלא כדי להצדיק את הבורא, כדי להתכלל באהבה בקבוצה. זאת אומרת, מתחילים להעדיף לא את המצב שיהיה לי טוב באגו שלי, אלא שאני אהיה שייך לקדושה. הכול תלוי בהערכה, אם הבורא נעשה יותר חשוב מאתנו, שאנחנו מוכנים להשקיע את עצמנו בו אז אנחנו יוצאים מהצנון.

-

[...]

שאלה: ... יש לנו את המאבק הזה, הפרעה הופך להיות תולעת שאוכלת אותנו.

אז מה אתה מציע?

-

תלמיד: להרוג את התולעת.

זה לא טוב. התולעת חייבת להתהפך למשהו [טוב], אין להרוג דבר רע, שום דבר לא הורגים. אפשר רק לתקן, שיתהפך למשהו טוב. כל דבר אפילו הכי גרוע, יש לו תפקיד בעולם, ולכן לא מלחמות, לא להרוג, כלום לא עוזר. ההפך, רק גורע. אנחנו צריכים רק לראות את התיקונים לכל מצב ומצב. לכל שונא, לכל רע, רק תיקון. והתיקון הוא על ידינו.

[...]

שאלה: נאמר קודם שמה שהתולעת מרגישה בצנון, זה מה שדוחף אותה בסוף לצאת מהצנון, נכון?

ודאי, אחרת איך היא תצא?

-

תלמיד: אומרים שהכול מגיע לטובה, גם הטעם המר שבצנון, וצריך להשתמש בו בשביל להגיע לאותו מצב דבקות.

נכון.

-

תלמיד: איך זה לא מטשטש את הטעם המר שנמצא בתוך הצנון והופך לאיזה מזון מתקתק?

בהתאם לזה שנותנים לאדם אפשרות להבין בשביל מה ולמה מקדמים אותו למקום ששם הוא יכול לקבל את העזרה, וגם לקבל בחירה חופשית כדי שלא יסתובב על ידי זה שהבורא בלבד מכוון אותו, אלא גם ייקח חלק בהתפתחות המטרתית שלו בעצמו.

-

תלמיד: זאת אומרת שכן צריך להשתמש במצב הזה בשביל להגיע לדבקות, אבל לא לטשטש את אותו כאב. איך עובדים בעדינות עם זה שאני אומר "הכול מגיע מאין עוד מלבדו, הוא טוב ומיטיב", ויחד עם זה לא לטשטש את הכאב שאמור להוציא אותי מתוך אותו המצב?

אל תדאג. הכול מלמעלה. לא לטשטש כאב, זה כאילו שאתה יכול להגיד או יכול לעשות, לטשטש או לא לטשטש. זה לא מציאותי מה שאתה אומר. אדם בורח מכאב, בתת הכרה אפילו, ולכן אנחנו צריכים להשתמש בכל הדברים שהם כנגד זה. קבוצה, ספרים, לימוד, מורה, כל התנאים שמתחברים בקבוצה כדי להביא מאור המחזיר למוטב, כנגד כל הכאבים והבלבולים שמביא לנו הבורא, כדי שאנחנו נצא מהם. אם משתמשים נכון, יוצאים. לא משתמשים, אז "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". בוכים בלבד.

-

שאלה: למה הכול נברא לתועלת העליון בשלבים עד אין סוף ברוך הוא יתברך ויתעלה?

הכול נברא לתועלת האדם שיידבק בבורא ויהיה כעליון.

-

שאלה: איך אפשר להשיג חשיבות של השפעה כנעלה מעל קבלה?

על ידי המאור המחזיר למוטב מקבלים הארה קטנה פעם אחר פעם, במשך שנים. ואז אדם מתחיל להעריך את תכונת ההשפעה, את היכולת להיות למעלה מדעתו. לא למחוק את דעתו, אלא דווקא להיות למעלה מדעתו כי בזה הוא מצרף את עצמו לבורא.

-

שאלה: בינה זה עצם חכמה, כך כתוב, האם מפני שבבינה יש נוקבא ודכר ביחד, ולכן היא יכולה גם לקבל וגם לתת, יש בה גם חיסרון וגם מילוי, מלכות הופכת לזו"ן ואז היא מקבלת מאבא ואימא העילאיים בעולם האצילות?

כן.

-

שאלה: לא ברורה לי האנלוגיה דווקא על הצנון ועל התולעת. כי האדם כן רואה שיש עולם פתוח, וחופשי, והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. אני לא מרגיש את עצמי סגור בתחום מסוים, בטח שלא בפרי או ירק.

אז אתה עדיין נמצא בצנון ולא מכיר שזה צנון.

-

תלמיד: אז איך אפשר להכיר שזה צנון?

צריכים להמשיך, ולתת קצת תשומת לב ועבודה בקבוצה. וכמה שיותר שישפיע עליך האור העליון, אז אתה תרגיש שאתה נמצא בעולם החשוך ו"טוב לי מותי מחיי" ואין בזה שום דבר, אלא רק דבר אחד, אם אני אוכל מהמצב הזה לעשות נחת רוח לקבוצה, ודרך הקבוצה לבורא.

-

שאלה: אני צריך להרגיש שכל מה שאני רואה בחוץ זה צנון ורק העולם העליון זו יציאה מהצנון?

אתה לא צריך להרגיש, אתה צריך להגיע לזה שכך אתה מרגיש.

-

שאלה: למה אמונה זו השפעה?

כך זה נקרא.

-

תלמיד: אנחנו רואים שבעולם הזה תוספת רצון אגואיסטי משמשת אותנו דווקא טוב, אדם מתפתח, גדל, רוכש יותר חומר.

עד גבול מסוים. אתה רואה את זה על הרבה אנשים, אתה רואה את זה על הדור שלנו. אתה רואה את זה על כל המערכת שאנחנו בנינו במשך אלפי שנים, בכלכלה, בהתפתחויות למיניהן, בטכנולוגיות למיניהן, ותראה למה הגענו. לזה שאנחנו, עם כל הדברים האלה מרגישים שהם פועלים כדי לדכא את האדם, לרעתו.

-

תלמיד: כן, אבל האדם שלא מודע משתמש בזה ורוכש יותר חומר, הכול בסדר.

זאת אומרת אם אדם הולך אחרי האגו שלו, אז עד שהוא מת הוא משתמש כך בתקווה שזה יעזור לו להיות במצב יותר טוב.

-

תלמיד: אבל למה במצב הרוחני התוספת האגואיסטית שלי מוסיפה לי חושך, ומה הדבר הזה שמוסיף לי חושך דווקא כשהרצון לקבל נעשה יותר אגואיסט, למה זה חושך?

לעולם שלנו יש איזו קצבת אור כדי להחיות אותו, כדי לגדל אותנו כאגואיסטים במשך אלפי שנים, שאנחנו נרצה לבלוע את כל העולם. עד שאנחנו מגיעים לכך ש"אדם מת וחצי תאוותו בידו".

-

תלמיד: אז למה בעולם הרוחני דווקא תוספת הזאת הופכת להיות חושך?

כי שם אתה רואה הכול באור. כשנגיע לזה אתה תראה פשוט עולם הפוך.

-

עולם במימד של השפעה
מתוך התוכנית  ברדיו FM103, מתאריך 15.2.2015, לשמיעת קטע האודיאו, לחצו כאן

"... זה מה שאנו מרגישים כשאנחנו מגלים אוצר נסתר שתמיד היה ברשותנו, מבלי שידענו על כך. עכשיו אנחנו יכולים לפתוח את השער ולראות מה מתרחש מעבר לגבולות של העולם הזה, בו הגענו למבוי סתום. כשמתגלה לנו היציאה ממנו, אנחנו רואים לפנינו "עולם עצום, זוהר ונפלא".

מה ראתה התולעת כשיצאה מתוך הצנון?

היא ראתה את השמש, את הפרחים, את השמיים הכחולים. אתה יכול לתאר לעצמך איזה הבדל זה בהשוואה לצנון חשוך ומר? אנחנו דומים לכזאת תולעת כשאנחנו מגלים שהעולם הוא אינסופי ולא קיימים בו מוות וייסורים. העולם מתגלה לפנינו במימדים אחרים לחלוטין. אנחנו מתחילים לראות את העולם במימד של השפעה ואהבה, ואז הגבולות שלו משתנים.

עכשיו אנחנו תופסים את העולם שלנו בצורה די מוגבלת: האפשרויות שלנו בתוכו מוגבלות, והחיים שלנו כל כך קצרים. ופתאום כל ההגבלות הללו נעלמות, הגבולות מתרחבים. קודם לכן היינו קיימים בתוך האגו שלנו, בו אפשר היה לקבל רק כמה שהצליח לנו. אבל עבור תכונת השפעה שרכשנו במקום האגו, אין שום גבולות והגבלות, ולכן אנחנו מרגישים את החיים כנצחיים ולא מוגבלים בשום דבר.

לשם כך אנחנו רק צריכים לצאת מתוך הצנון ולראות את העולם האמיתי.

הרב מיכאל לייטמן בשיעור 10.11.10

כנס קבלה לעם העולמי 2010 - ישראל' 

תפיסת המציאות
-

אז נקווה שנוציא את הראש מהצנון ונרגיש את העולם הזה הנאור. באמת העולם נפלא. מאוד מאוד שונה ממה שעכשיו אנחנו רואים, לגמרי משנה את תפיסת המציאות. או להיות בהמה, כי אנחנו שייכים לעולם החי, או להגיע לתפיסה בדרגת "האדם" מה שנקרא, דומה לבורא, זה שוני מאוד גדול, כך בעל הסולם מתאר את ההבדל.

כמה שנים נותרו לאנושות?

לפני 5,777 שנים, היה בן אדם שקראו לו "אדם". הוא גילה שקיימת שיטה שבעזרתה אפשר להשיג את העולם העליון. אנו מחשיבים את יום הגילוי ליום הולדתו וחוגגים בו את "ראש השנה". אדם כתב על הגילוי שלו בספר שנקרא "רזיאל המלאך", ומאז אנו מתחילים את הספירה של לוח השנה הקבלי, ממינוס שנת 5,777. לכן, נותרו כמאתיים שנה עד שכל האנושות תשיג את העולם העליון, כמו אדם הראשון, כלומר שנרגיש את המצב האמיתי, אם רק נצא מעבר לגבולות האגו שלנו.

בעל הסולם מסביר זאת יפה במשל "התולעת והצנון". כאשר התולעת מוציאה את ראשה מחוץ לצנון ומביטה על העולם שנגלה לה, היא רואה שמש מאירה וציפורים מצייצות, ומתפלאה כיצד במשך כל הזמן הזה חיה בעולם כה נורא, בעולם הזה, בעוד שקיים עולם עליון כל כך נפלא? כך גם אנחנו צריכים "לצאת מהצנון שלנו". כפי שמרירות הצנון עוררה את התולעת לזחול מחוץ לצנון, כך הייסורים דוחפים אותנו מחוץ לעולם שלנו. אין שום דבר מעניין בעולמנו, ומילויים אמיתיים מושגים רק בעזרת שיטת חכמת הקבלה. היום כל האנושות מתחילה להרגיש בהדרגה, שהעולם שלנו זה ה"צנון המר", ולכן מתחילה להתקרב לחכמת הקבלה.

הרב מיכאל לייטמן בשיעור 27.01.14

ספר "כתבי בעל הסולם", "הקדמה לספר הזוהר", אות מ'

"ויודע אני, שאין דבר זה מקובל כלל, על דעת חלק מן הפילוסופים. ואינם יכולים להסכים, אשר אדם, השפל והאפסי, בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה, הגדולה והנשאה. אבל הם דומים, כאותה התולעת, שנולדה תוך הצנון. והיא יושבת שם, וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה, הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמדת הצנון, שהיא נולדה בו."

זאת אומרת מה שהפילוסופים מדברים זו אמת, ואני מתלבש בהם, אני מסכים איתם במאה אחוז. אין לי עם זה שום בעיה. הבעיה היא שמצד שני יש עוד חצי מהתמונה, תמונת המציאות, שאת החצי השני שלה הם לא רואים ולכן יש בינינו ויכוח. זאת אומרת הם נמצאים בתוך ה"צנון" ואני כבר אותה "תולעת" שהוציאה את הראש שלה מהצנון. זה ההבדל, להיות או בתוך זה או כבר למעלה מזה, ואז בהתאם לזה אני קובע אחרת את היחס שלי לטבע, לבורא, לעצמי, למטרה, לתהליך.

"אבל, ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת: "אני חשבתי, שכל העולם הוא, כמדת הצנון, שנולדתי בו. ועתה, אני רואה, לפני עולם גדול, נאור, אדיר, ויפה להפליא"!"

זאת אומרת אין לבוא לפילוסופים ולטעון משהו לפניהם ולבייש אותם, זה פשוט חוסר תפיסה, תפיסה שונה בין המקובלים לפילוסופים. ולכן כל אחד פועל מתוך נקודת המבט שלו במה שהוא  מגלה.

[...] 

שאלה: בעל הסולם נותן פה הרגשה שהוא כביכול בא בטענה כלפינו.

לא. אלא ההפך, אין טענה כלפי הפילוסופים לגבי מה שהם אומרים. יש טענה על כך שהם אומרים שמה שהם רואים זו אמת. זו הטענה. שלא תהיה טיפש לחשוב שמה שאתה רואה זה מה שיש וחוץ מזה לא יכול להיות.

אנחנו כבר בעלי ניסיון בכל מיני תופעות. אנחנו היום יודעים על הרבה תופעות וסטיות בראיה שלנו, בתפיסה שלנו, בכל מיני תופעות שמתרחשות בקליטה. אנחנו כבר מתחילים להרגיש שיש תופעות שהן מעל הטבע הרגיל, טבע הכוונה למה שאני מרגיש שקורה. שיש משהו "מאחורי הקלעים", כל מיני אנרגיות, יש הרבה.

אסור לך להגיד שמה שאתה רואה זו אמת ואין יותר, אין אחר. זו פשוט לא מתוך חכמה. אז בזה הם טועים. אבל, אם מדברים על מה שהם אומרים מתוך מה שהם משיגים, זו אמת. זאת אומרת אדם כך רואה, אז מה שהוא רואה הוא רואה. אבל להגיד שמה שאני רואה זהו ואין חוץ מזה כלום, את זה אתה כבר לא יכול לטעון בתור מדען. למרות שהפילוסופיה היא לא מדע, אבל אתה לא יכול להגיד כך. רק זו הבעיה.  

אתה לא יכול להאמין או לתאר לעצמך שיש מישהו שמוציא את הראש מתוך העולם הזה, כמו מתוך הצנון ורואה משהו למעלה ממנו, את הסיבות, הכוחות, התוכנה, המחשבה, מחשבת הבריאה וכן הלאה. אתה לא יכול לתאר את זה. אבל להגיד שזה לא קיים מפני שאני לא מרגיש, זו כבר קַטְנוּת ממש. זו כבר לא גישה נכונה.

-

הרב מיכאל לייטמן בשיעור 28.04.08

ספר "כתבי בעל הסולם", "הקדמה לספר הזוהר", אות מ'

אות מ'

"ויודע אני, שאין דבר זה מקובל כלל על דעת חלק מן הפילוסופים, ואינם יכולים להסכים, אשר אדם השפל והאפסי בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה הגדולה והנשאה. אבל הם דומים, כאותה התולעת שנולדה תוך הצנון, והיא יושבת שם וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמדת הצנון שהיא נולדה בו. אבל ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת, אני חשבתי שכל העולם הוא כמדת הצנון שנולדתי בו, ועתה אני רואה לפני עולם גדול נאור אדיר ויפה להפליא. כן אותם המשוקעים בקליפת הרצון לקבל שלהם שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נ"ר ליוצרו, ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט על אפסותם וריקנותם כמו שהם באמת, ולא יוכלו להעלות על הדעת שכל המציאות הגדולה הזו לא נבראה אלא בשבילם. אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות להשפיע נחת רוח ליוצרם בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג את עצמם ואת כל המדרגות של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים, ואז היו אומרים בעצמם מה שאמרו חז"ל, אורח טוב מה הוא אומר, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי."

מה הבעיה של הפילוסופים ובכלל של המדעים? פילוסופיה היא בכלל לא מדע, היום כבר אין מה להתייחס אליה ברצינות. כולנו רואים עד כמה שהכל בנוי על דמיונות, על צורה המופשטת מחומר, כמו שבעל הסולם מסביר במאמרו "חוכמת הקבלה והפילוסופיה", ובמאמרים נוספים. אבל הבעיה שאף אחד לא יודע מה לעשות, אנחנו רואים את בוש ואחרים, לא חשוב מי, כל מיני אנשים גדולים מכל העולם, כלכלנים, פוליטיקאים, כולם מתאחדים, מגיעים לאסיפות, וכולם מרימים ידיים, אף אחד לא יודע איך לתקן. אף אחד לא יודע מה יקרה הלאה.

כי אין בטבע שלנו את תכונת ההתחברות, אם חוכמת הקבלה לא היתה מביאה לנו בצורה ברורה, איך לממש את ההתחברות עם רצונות זרים. אבל הרצונות הזרים מגיעים אלינו כשכל אחד זר כלפי האחרים, אני זר, אתה זר, והוא זר, וקיים הכלי הכללי. (ראה "כלי הכללי" בשרטוט מס. 3) יוצא שאני מסתכל עליך, ועליו, ועליו, ואני רואה שאנחנו לא מסוגלים להסתדר. והכל נברא לעולם הזה, לאדם הקטן הזה? אני חושב כך, ואתה חושב אחרת, והוא חושב אחרת? כולם חושבים כך, "אני צריך משהו? אני לא צריך כלום, מה אני צריך? תן לי לחיות בשקט, תמלא לי את החיים כמה שאפשר, מה הבעיה?".

שרטוט מס. 3

 לכן אף אחד לא יודע איך לפתור את עצמו מבעיות שמגיעות, כי הן מגיעות מהכלי הכללי. ואף אחד לא מבין, שגם החסרונות שלו הם מהכלי הכללי. וגם אף אחד לא יודע שבשבילו נברא העולם, "אני צריך את העולם? את היקום? את הכוחות, את הנצחיות? עזבו אותי מכל זה". זאת אומרת, מכל הצדדים, גם משלילה וגם מחיוב, האדם לא מרגיש את כל הדברים האלו בכלי הקטן שלו. "הבורא ברא את הכל בשבילך? בשבילי גם לא בטוח", וכן הלאה.

מאיפה? אין לאדם כלים לבלוע את כל הדברים האלה. מפני שאנחנו לא מבינים שאנחנו באים לקנות את הכלים הזרים האלה, זאת הבעיה. ואנחנו שוכחים זאת. מאיפה אדם ייקח את הכלים האלה? לגלות את הבורא, לגלות את העולמות, את כל הבריאה, מאיפה הוא יכול לקחת? אלה כלים זרים, והם הם הכלים שלו גם לרע וגם לטוב. (ראה "כלים זרים" בשרטוט מס.3) מהם הוא מקבל ייאוש, אם רוצה או לא רוצה, מהם הוא מקבל את הקנאה, שנאה, ואת כל הדברים. בקיצור את הרצון הגדול שאותו אדם לא יכול למלא. וכדי לקנות את הכלים האלו בצורה הנכונה, הוא צריך את חוכמת הקבלה. ואז כל הבריאה היא בשבילו, ובשבילו נברא העולם.

הפילוסופים לא מבינים את קנִיית הכלים האלו, וגם לא הפסיכולוגים, אף אחד לא מבין. ולכן כל התוכניות שלהם לא נכונות. כי משם כל אחד מקבל רצונות חדשים, ולכן אי אפשר להשתיק את האדם ולהרגיע אותו. וגם פוליטיקאים, גם כלכלנים, לא חשוב מי, אף אחד לא מבין את הפיתרון, מפני שהפיתרון הוא לא בתוך האדם, ולא בחברה כזאת אגואיסטית. הפיתרון צריך להיות בהתאם לכך שאנחנו חייבים לרכוש את הכלי הכללי הזה. היינו, כל הנשמות יחד יצטרכו להכיר בזה, לראות את הרע, ואיך לסדר את זה. 

--

הרב מיכאל לייטמן בשיעור 14.02.10

ספר "כתבי בעלהסולם", "הקדמה לספר הזוהר", אות מ'

שאלה: פה הוא נותן את המשל של התולעת שחיה בתוך הצנון הקטן שלה ומר וחשוך לה, וזה מובן. אחר כך הוא אומר, "אל תדאגי תולעת, עוד מחכה לך מציאות גדולה, נפלאה". אם אני כמו התולעת ותביא לי את כל המציאות הגדולה, לא הבאת לי מבחינתי משהו טוב, כי במציאות הפרטית שלי זה מר וחשוך.

כי אתה שוקל אותה כמו את המציאות המרה שלך. אם אתה עכשיו נמצא חס ושלום בפרוסת לחם ליום, לך ולילדים, לכל המשפחה וחי באיזושהי פינה שם באמצע חצר ואני אומר לך, "אני עכשיו מביא לך את כל העולם", אז אתה חושב, יש לי את הפינה הקטנה הזאת, עכשיו יהיה לי את כל העולם כמו הפינה הזאת? אבל אם אני אומר לך, "אני עכשיו מביא לך את כל העולם, ארמון, מה שאתה רוצה, כל המילויים, כל היופי, הכל הכל שלך".

לא זו הבעיה, העולם זו הנשמה שלך כשאתה מגלה אותה ומגלה שהיא שייכת לך. עכשיו אתה מגלה, מה אני צריך אותם, את כל האנשים וכל העולמות האלו? אתה עוד לא מגלה שזה אתה, פשוט מאוד לא גילית קודם שזה שייך לך.

עכשיו כשאנחנו נמצאים בקריאת ה"זוהר", אני מקווה מאוד שתתחילו להרגיש את זה מהר. שתכנסו להרגשה שכל המערכת היא פשוט אחד, והכל מסתובב יחד והכל תלוי בכולם וכולם זה אני. מה שאמרת בא מתוך אותה הרגשה שאת העולם שלנו אנחנו מרגישים בלי להיות מודעים, אנחנו חושבים שלשכל יש איזה מקום בכלל. לשכל אין שום מקום, רק קצת לעכל או יותר נכון לספר אולי, להביע מה שמרגישים.

 ה"זוהר" פותח לנו את כלי ההרגשה ואתה תתחיל להרגיש, ואז לא יהיו לך שאלות "בשביל מה אני צריך את העולם הזה?", כי הכל זה הוא הכלי שלך. איך תגיע לשלמות, אתה יכול להגיד "בשביל מה אני צריך את השלמות הגדולה הזאת, יש לי מספיק את זה ועוד משהו?". נכון, מתוך הייסורים אתה רוצה לסגור את עצמך, "מוסיף דעת, מוסיף מכאוב". האדם אומר "אני לא רוצה. תן לי "חפץ חסד" במשהו, לא רוצה יותר כלום רק בית קטן, ילדים, אישה, בריאות, איזו פרה, חלקת אדמה, זהו".

 אבל זה לא יעזור כי מתפתחים, על זה אין שאלה. אני מבין שמתוך הייסורים אדם רוצה לסגור את עצמו ובכלל לא לחשוב על כלום. הרב"ש אמר, בכלל, מה רוצה אדם? לקחת כדור שינה ולישון עד סוף החיים וגם לא להרגיש איך הוא מת. עם החיים הגרועים האלו, זה מה שאנשים רוצים.

שאלה: אני מבקש לאשר מחשבה. נוצרת מערכת משוכללת שאליה אנחנו מתקדמים, עצמותו, בורא וכולי, זה כל הכוחות המושכלים, החכמים.

לא, זה הכל בי, גם הבורא זה בי. אני משיג איזושהי מציאות שלי שנמצאת בי, בהשגה שלי, בהבנה שלי, בתוך הכלים שלי. אני לא משייך למציאות הזאת משהו מבחוץ. לכן זה נקרא "בוא וראה".

 ומעבר לזה אחר כך מתגלה מצב שאי אפשר להגיד שהוא מציאות, אבל זה מצב עוד יותר מתקדם שלי שנקרא "אני והוא אחד". אבל אף פעם לא מתגלה מציאות שזה הוא ללא אני. 

-

הרב מיכאל לייטמן בשיעור 11.04.13

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 442, "הקדמה לספר הזוהר",

אותיות ל"ו - מ'

--

"..איפה יש לך העולם הבא? אין מחוץ לצנון. זה מבחינת ההרגשה, אבל באמת אין. מה שאתה רואה, כל היקום הזה, חוץ ממנו אין כלום, הכול בתוך היקום הזה, הכול באותו שדה ההרגשה שלך. ככל שאתה מתעמק יותר, אתה תרגיש את המציאות היותר עליונה, בקשר בין בני אדם, בקשר בינך לקבוצה.

 לאן חוזרים? כשבהמה מתה מה נשאר ממנה? כלום. תפתח קבר ותראה מה שנשאר, עצמות. עד שגם הן חוזרות לעפר, לפירוק היסודות. כמו שאנחנו לומדים, דומם, צומח, חי, מדבר, הכול חוזר לדומם.

--

תלמיד: אז מה בעל הסולם רוצה להגיד לנו?

אם אתה משיג מהנקודה שיש לך, מהרשימו בלבד, אם אתה מפתח אותו, אז הרשימו הופך להיות לפרצוף. לפרצוף הזה יש כבר קיום בפני עצמו, הוא לא שייך לבהמה. אבל זה בתנאי שאתה רוכש פרצוף. אם לא רכשת פרצוף, אתה נשאר עם רשימו. אתה זה הרשימו, זה לא הגוף הזה. הגוף הזה, עוד כמה שנים תוכל להחליף את כל החלקים שלו, ראש, תוך, סוף, פרצוף, רגליים, ידיים, לב, מוח, אין שום בעיה, הכול אפשר להחליף. הגוף זה כלום.

אלא, האדם שבכל אחד מאתנו, נקרא "אותו הרשימו", הוא נצחי. בזמן שאנחנו נמצאים בתוך הגוף הבהמי, דרגת חי דעולם הזה, אנחנו צריכים מהרשימו, לפתח את הפרצוף, את הנשמה. זה מה שנשאר. אם לא, כמו שנכנסת, כך יצאת, עם הרשימו בלבד.

--

תלמיד: מה קורה לצנון בסוף, נעלם?
הצנון קיים רק כלפינו. כמו שאנחנו לומדים ממכונה פוטוגראפית, אין יותר מזה. 

-

הרב מיכאל לייטמן בשיעור 12.07.12

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 442, "הקדמה לספר הזוהר",

אותיות ל"ט - מ'

--

שאלה: איך אפשר לספר לאנשים שאחרי הצנון הזה יש עולם נאור, באילו מילים? כל הדתות מספרות שיש גן עדן אבל זו לא האמת.

איך לספר שאחרי הצנון יש עולם נאור? אתה לא צריך לספר להם שיש עולם נאור אחרי הצנון, אלא אתה צריך להגיד להם "עכשיו אתה נמצא בצנון". ואם הוא לא מרגיש את הצנון אין מה לבוא אליו, אלא רק בתנאי שהוא מרגיש את הצנון. אם הוא נמצא בחיים כאלה, אז אתה בא אליו ואומר, "חבּיבּי, יש אפשרות לצאת מזה", ורק במידה הזאת ורק כלפי אותה הרגשת הצנון שהוא מרגיש.
אחד מרגיש את זה בבעיות כאלה והשני בבעיות כאלה, ואתה צריך לדעת ולפנות בדיוק לבעיות שלו. מתוך זה אתה תתחיל לדבר עם בני אדם. בכל חברה, בכל סביבה, בכל תרבות חייבת להיות גישה משלה כלפי אותה הרגשת הצנון. אבל הפתרון הוא אותו פתרון אבל במילים אחרות, בעטיפה אחרת כל פעם. 

-

הרב מיכאל לייטמן בשיעור 24.04.12

ספר "רב"ש", עמ' 243, מאמר מאמר "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי"

תשמ"ו - מאמר י"א
1985/86 - מאמר 11

--

"..אז בלי שאתה נכלל בכלל, בסביבה ועל ידי הסביבה, אתה לא שייך לכוח השני שבלעדיו אתה לא משנה דבר. לכן הסביבה היא הגורם לשינוי שלך. ואם אתה לא מתייחס אליה, אתה נמצא רק בתוך הקונכייה שלך, בתוך הקליפה הזאת כמו התולעת בתוך הצנון. ואתה לא יודע על כלום ממה שמחוץ לזה.

לכן בתוך הצנון, בתוך החיים האלה מלאי המרורים, נתנו לך סביבה. אתה צריך לארגן אותה, כי סביבה אתה לא יודע מה זה, קבוצה אתה לא יודע מה זה, אך תלוי איך אתה מסתכל עליה, כמו רבי יוסי בן קיסמא. אם אתה מסתכל עליה בצורה נכונה, אתה מתחיל לבנות מנוף, משהו ששייך להשפעה לעומתך.

ואז בעבודה הדדית עם הסביבה, כבר יש לך איכשהו אפשרות להתקדם. אבל כשאתה אומר כמו גיבור ש"אני עכשיו משנה את עצמי", זה ממש כקוף בבני אדם, זה לא ייצא. מאיזה חכמה אתה אומר שאתה מסוגל לשנות את עצמך, כשאין בתוך האדם כלום מהשפעה? מאיפה תיקח את זה?

ההיפך, כל ההשפעה שהייתה לאדם בשורשו, הפכה להיות אצלו לצורך הקבלה, להשפיע על מנת לקבל. אתה לא מסוגל להפוך את העל מנת לקבל הזה לעל מנת להשפיע. ההיפך, אתה כל הזמן מגדיל בזה את העל מנת לקבל."

חופש מדומה ואמיתי, עבדים של האגו

-

האם בעלייה מעל האגו, ישנו הגיון עבור האדם הפשוט?

למה הכוונה אדם פשוט או אדם לא פשוט? היום אדם פשוט מפותח פי אלף פעם יותר, מאשר חכם לפני אלפיים שנה. לכן המושג "פשוט" הוא יחסי. בכל מקרה, כולנו נצטרך להגיע למצב שבהכרח נתעלה מעל לאגו שמחזיק אותנו בעולמו הקטנטן, כך שמחייב אותנו לחשוב רק על עצמנו ומגביל אותנו באפשרויות שלנו.

-

האגו מוליך אותנו אל המשבר, מתוך ההתפתחות שלו, שקורית כל הזמן. היום כבר מיליונים של בני אדם, במיוחד במדינות המפותחות, מרגישים אותו בחברה ובייצור. ואם במדינות פחות מפותחות זה עדיין לא מורגש, אז זה רק עניין זמני, מאחר והתפשטות הדדית באנושות מתרחשת מהר מאוד. בסופו של דבר כולם ירגישו, כולל האנשים הפשוטים ביותר.

הם יבינו, שלהתקיים במסגרות של הטבע האגואיסטי הנוכחי, זה אומר להיות עבד של הנחיות שנכפות עליך, של כל מיני מגמות, אופנות וכולי. הם יתחילו להרגיש, שהרגשה של אי החופש תלויה בגדילת האגו שלהם. כי במידת ההתפתחות הוא בעצמו מגלה את עצמו, בזה שמראה, עד כמה הוא מוגבל ורק נושא עבדות לאדם.

בעל הסולם השווה את היציאה מהאגו לתולעת שחיה בתוך צנון. היא מרגישה עד כמה העולם שלה הוא מר וחשוך, וכשהיא זוחלת החוצה, היא פתאום רואה עולם נוצץ אחר לחלוטין. אבל מה הניע אותה לזחול החוצה מתוך הצנון? האגו המתפתח, המתפקד כקברן של עצמו. כלומר, "הצנון המר" הם אותם יסורים שדוחפים אותנו החוצה, מתוך העולם הסגור שלנו. אנחנו כבר לא יכולים להישאר כאן ובכל מקרה כך או אחרת נצא מתוכו, מפני שיש תוכנית של הטבע, והמצב הסופי שלנו קיים מלכתחילה רק כדי שנגלה את עצמנו בתוכו. זה תלוי בדחפים הפנימיים של התפתחות הרצון שלנו, בקשרים שלנו בינינו.

אנחנו נמצאים כהרבה תולעים בתוך הצנון,

אבל אם כל אחד דוחף אחד את השני 

לצאת מתוך הצנון,

אנחנו יוצאים - יש פיתרון.

-

כל עוד היית מסופק בחיים האלו בעולם הזה,  

לא נתנו לך פיתרון.

-

עכשיו מביאים לך את המערכת שאתה נתקע בה,

מה שנקרא העולם החדש הגלובאלי - ואת הפיתרון.

(הרב מיכאל לייטמן, בשיעור "מתן תורה", 23.06.11)

-

התעוררות האדם לאלוקות

הנקודה שבלב

הרב מיכאל לייטמן בשיעור 31.10.04
ספר "כתביבעל הסולם", "הקדמה לספר הזוהר", אות מ'

"..אלה שעוד לא הגיעו לראות את המצב הנכון הם "כל הפוסל במומו פוסל". ואלה שהגיעו לראות אותו, הם מרגישים את זה, אלא "עיניכם תראנה ולא זר!" כותב בעל הסולם בשירו. ולכן אלה שעדיין נמצאים בצנון, ואלו שיצאו מהצנון לעולם הנאור, נמצאים בשני עולמות שונים, ולא יכולים להבין זה את זה. הפילוסופים מתוך הצנון והמקובלים מחוצה לו. ואין להם שפה משותפת, ואין קשר ביניהם, ולא יכולים להבין זה את זה.

מהי קליפת הרצון לקבל שמשוקעים בה?

הרצון לקבל שמסתיר מאיתנו את האורות, את הבורא, ונמצאים בגללו בתוך בועה חשוכה שנקראת "העולם הזה", שהאדם דואג רק לעצמו, שזה דאגה לא לעצמו, אלא לרצון לקבל שהוא בכלל לא שלו, הוא נקרא "קליפה", שעוצרת את האדם. בדומה למושג "חור שחור" בפיסיקה, שהאור לא פורץ החוצה. וכך נמצאים בתוך מקום שנראה סגור, שאין יותר חוץ ממנו. כי כמה שמנסים לבנות מכשירים ולצאת ממנו, נתקעים במשהו שעוצר. ורק במקרה הטוב יודעים שנתקעים, אבל לרוב אפילו לא יודעים.

בעולם הזה אנחנו נמצאים באותו מצב. כל קרני הראייה, החושים, הרגשות, תקינים כביכול, חיים בסדר גמור ולא רואים שמוגבלים במשהו. להרגיש מוגבלות אפשר רק אם יודעים, שיש משהו מעבר לזה ויש הבדל בין זה לזה. ואם לא מרגישים, אז חיים בתוך עולם שחור וזהו העולם. ומתוכו מוציאים מסקנות בלי להכיר שנמצאים בתוך הצנון. כי לדעת שנמצאים בצנון, צריך להרגיש מר בקשר למשהו. אבל אם יש רק את הטעם הזה, אז אי אפשר אפילו לקבוע שזה צנון. כך דעת הפילוסופים. ולכן הם חושבים את עצמם חכמים, כי הם לא רואים משהו אחר.

לכן כתוב: "דעת תורה הפוכה מדעת בלבייתים". מי שנמצא ברצון לקבל, בדאגה על עצמו, ומי שנמצא בדאגה על הבורא, הם שני עולמות. אפשר לנקוב במהות של כל אחד מהם. אבל מי שרוכש דאגה, חרדה, יראה, על הבורא, עם הדאגה שלו עליו, הוא יוצא מחוץ לעצמו וחש את הבורא, או מה שנקרא עולם אחר. ואז משתנים בו לגמרי כל דרכי המחשבה, התפיסה וההרגשה.

ויכוח בין שני רצונות

-

האם ה"נקודה שבלב" קשורה לגוף הגשמי שלנו?

הגוף שלנו נפעל על ידי הרצון. לפעמים אני שוכב ללא כוחות, באיזו תרדמה ולא יכול להכריח את עצמי לזוז. יחד עם זה, אני בריא מבחינה פיזית, לחץ הדם, רמת הסוכר, הלב, הריאות, הכול בסדר ובריא. אז מדוע אני לא זז? מפני שאין לי רצון. אני לא רוצה שום דבר, כזאת מן הרגשה מלנכולית. ולפעמים, שגם אם יש לי חום גבוה וסחרחורת אני מסתובב בטירוף כל היום, כדי לפתור איזו בעיה.

דווקא הרצון הוא זה שמפעיל את הבשר. כלומר, אנחנו פונים לחכמת הקבלה וגם באים לשיעור לא עם הגוף, אלא עם הרצון.

הגוף, הוא סתם "בהמה", שאותו אנחנו מביאים איתנו. הכלב שוכב על השטיח ליד הכורסא של בעל הבית, וכך גם אני מושיב את הגוף שלי על הכיסא. אבל אני בעצמי, זה רצון. איך שאני עובד עם עצמי, איך שמכוון ו"מפרמט" את עצמי, כך אני מפעיל את הגוף שלי. הוא בסך הכול "מכונה ביולוגית", ואם נותנים לו מספיק מוטיבציה, אז אפילו עם חום גבוה הוא יצעד אל המטרה יחד איתי.

בכל מקרה, הרצון מחליט וקובע מה לעשות, ואילו הגוף מבצע את הפקודה. לכן בראש ובראשונה תדאג לרצון ולא לגוף.

וחוץ מזה, אתה יכול לחדור יותר ויותר עמוק ולעבוד עם ה"נקודה שבלב", מעל לרצון ומעל לגוף. בזה אתה עובד "נגדם" והנקודה קובעת את כל הפעולות שלך, בכך שבוחרת את מה שהכי חשוב.

באופן כזה, הרצון וה"נקודה שבלב" כל הזמן מנהלים ביניהם ויכוח בתוכך. הוויכוח הזה נובע מזה, שהנקודה מהווה רצון אחר, השתוקקות לבורא. בסופו של דבר, כל הזמן מתנהל ביניהם מאבק, אבל הגוף "לא מתערב" בזה, הוא מתנהג לפי רצונו של המנצח, או שזה הרצון של הלב או ה"נקודה שבלב"…

לחלק מבני האדם הנקודה הזאת כבר התעוררה, ואצל האחרים היא עדיין ישנה בעומק של האגו הגשמי. בהימצאה מלכתחילה במרכז הלב (•), היא צריכה "לצוף" ולעלות מעל הלב. בדיוק כמו שהתולעת, בדוגמה של בעל הסולם, צריכה לצאת מתוך הצנון החוצה. במשך אלפי שנים נמשכת תקופת ההכנה במדרגות של "אומות העולם", עד שהנקודה עולה למעלה על ידי הייסורים. ובסוף העלייה מתחילה העבודה האמיתית איתה, ובשלב הזה האנשים מגיעים אלינו ל"בני-ברוך" (ב"ב).

מה שנוגע ל"אומות העולם", זה פשוט שלבים שבדרך. כולם שייכים למערכת הכללית, אבל היום נתנו לנו אפשרות להתקדם בצורה הכרתית. כך עשה המאור המחזיר למוטב ("אור מקיף", או"מ). למה? – אנחנו לא יודעים, אבל בעיקרון, התהליך נעשה בהתאם לסדר יציאת ה"רשימות".

בזמן השבירה ה"רשימות" הגבוהות נפלו הכי נמוך. ועכשיו מתחילה ההתעוררות, וכאן הכול תלוי בכך, לאיזה "רשימו" האדם שייך, מהו שורש נשמתו. אחר כך הוא יגלה את השורש הזה ויידע את כל הפרטים של הדרך שלו. אך בכל מקרה, זה לא תלוי באף אחד באופן אישי, מפעילים כל אחד והוא חייב לבצע את התפקיד שלו.

שרטוט 07.01.13

לפעמים אני תופס את עצמי ברגש של עליונות,
 כלפי אלה שעדיין לא "העירו" אותם…

זה מפני שהאור לא פעל עליך בצורה מספקת. אתה עדיין שופט מתוך האגו שלך. למעשה, אתה לא תוכל להרגיש עליונות על אף אחד, אפילו על נמלה. להיפך, בכל דבר אתה תרגיש את הבורא. הוא עומד מאחורי אדם זה או אחר, הוא עומד לפניך ולא יכולות להיות לך טענות וזלזול כלפי אף אחד. אפילו כלפי השונאים הכי גדולים שגורמים לצרות, שמאיימים על העם והמדינה, אתה תראה רק את הבורא שמחייב אותך בזה להתעורר ולהסדיר את הקשר איתו מעל להפרעה הנוכחית. בשביל זה הוא שׂם לפניך את ההפרעה, והעוצמה של ההפרעה מצביעה על כך, באיזו עוצמה אתה יכול להיות קשור איתו.

ולכן נאמר: "אפילו שחרב חדה מונחת על צווארו, לא יתייאש מהרחמים".

המחשבות שלי ב – Twitter

01.02.18

 ההשפעה השלילית של הבורא על האגואיזם וההשפעה החיובית שלו על הנקודה שבלב, מסייעת לנקודה שבלב לצאת מהאגואיזם, מהלב, בדומה לתולעת היוצאת מתוך צנון מר (ראו את משל התולעת בצנון של בעל הסולם).

ענין של קנה מידה

"..אולם קיים כלל: כיתרון האור מתוך החושך. כל דבר מוערך מהדבר הנגדי לו. ולכן אנחנו חייבים לעבור את המצבים האלה בצורה הדרגתית, תוך כדי עיצוב כלים לגילוי המציאות בה אנחנו נמצאים. אנחנו נמצאים בעולם אינסוף, אך אתה לא מרגיש את זה. אז תפתח את הכלים שלך. נתנו לך הזדמנות לפתח אותם, במילים אחרות לתקן אותם. בכוונה נתנו לך רצונות שבורים, שהפוכים מהרצונות המתוקנים. בשביל מה? כדי שתגדל ותאסוף אותם תוך כדי שאתה מבין ומגלה את העולם. לא ניתן אחרת. אחר כך תצדיק את הבריאה.

התהליך הארוך בעל כמה עשרות השנים שבמהלכו אנחנו סובלים, זוהי האמת לפי קנה המידה שלנו. אך לאמיתו של דבר אנחנו לא מגיעים לידי הכרה באילו מימדים אנחנו נמצאים. מלבד ה"חדר" הקטן הזה, ישנו עולם שלם, שמעולם לא ראית. אתה חי בתוך צנון, בדומה לתולעת מהמשל של בעל הסולם.

אז בשביל מה מספרים לתולעת הזו על הנותן ועל אהבתו?

כדי שתימשך לזה, כדי שתבין: ישנה מטרה שלמענה כדאי לצאת מהצנון. יתרה מכך, נותנים לך לא רק הבנה, אלא גם אמצעי. כולנו כמו תולעים בצנון, ואם כל אחד יתחיל לדחוף את האחרים החוצה, אנחנו באמת נצא. כך שקיים פתרון. עד שנהנית מהחיים בעולם הזה, לא הציעו לך אותו. וכעת מכניסים אותך למערכת גלובאלית חדשה ונותנים פתרון."

ילדי היקום - חלק 10

"...אנחנו צריכים תוכנית חדשה עבור האדם. הטבע יצר אותנו אגואיסטים, ובמובן הזה, אנחנו לא התרחקנו מדרגת החי. אנחנו רק המצאנו כל מיני מכשירים וכלים, ועכשיו אנחנו מחזיקים בידיים פצצות אטום וכדומה, ולא מקל. לאורך כל ההתפתחות אנחנו המשכנו את אותה המגמה.

אבל אם אנחנו רוצים באמת לצאת מתוך ה"בועה" שלנו, אם אנחנו לא רוצים להמשיך ולהיות אותה ה"תולעת" שחיה בתוך ה"צנון" המר שמהווה עבורה את כל עולמה, אז אנחנו צריכים להקדיש יותר תשומת לב וכוחות לרכישת טבע שני. צריך להשתדל לתכנת את עצמנו מחדש בכזאת צורה, כדי ששני סוגי הטבע ישתלבו בתוכנו: גם הטבע הקודם, המקבל, וגם הטבע החדש, המשפיע והנותן.

אז באמת היינו רואים את "החצי השני" של היקום, של העולם, או אפילו עולמות, וכמו כן היינו רואים את הסיבה לכל המתרחש. כי דווקא על ידי חקר הטבע של ההשפעה, אנחנו משיגים ומכירים את השורש שלנו, את המקור, את התוכנית שלנו. ואילו אחרת, בהישארנו בפנים, אנחנו לא נגלה ולא נדע שום דבר על עצמנו ורק נמשיך לשכלל את ה"צעצועים" הטכניים והטכנולוגיים שלנו, ולא יותר מזה.

המדרגה החדשה, היא טכנולוגיה פנימית של האדם, ללא כל מיני תכסיסים מתוחכמים שנוצרו על ידי האגו. זוהי שיטה לרכישת כוח ההשפעה. הוא טמון בטבע, ורק צריך להוציאו ולחלצו, כדי שהוא "יתלבש" בנו ויעצב בנו מערכת תפיסה מקבילה...."

 כנסים: לבקוע את המעטפת של העולם הישן

"...לפני שאדם יוצא לעולם העליון, הוא נע כמו תולעת שמנסה לצאת מתוך הצנון. הוא יוצא במקצת מתוכו וחוזר חזרה פנימה, שוב יוצא טיפה ושוב חוזר חזרה. הוא נע כמו בוכנה, בתנועות של קדימה ואחורה (הלוך ושוב).

כך גם אנחנו. מוציאים קצת את הראש וחוזרים חזרה, שוב מוציאים את הראש ושוב חוזרים חזרה, עד שצוברים את כוח הלחץ הנחוץ, כדי לצאת סוף סוף בעזרתו החוצה מתוך הצנון הזה, מתוך העולם שלנו. לכן, ישנם רגעים שאנחנו יותר ויותר חודרים לתוך הקליפה של הצנון הזה ומתחילים לבקוע אותה.

זהו שלב קשה ומורכב, אבל אני מקווה שאנחנו נעשה את זה בכנסים שלנו ונתחיל, לפחות במקצת, להוציא את הראש החוצה, ולנשום מציאות אחרת."

הרב מיכאל לייטמן בשיעור 23.07.10

"כתבי בעל הסולם", מאמר "תורת הקבלה ומהותה"

-

"...יש לנו רצונות, והכוונה שלהם היא על מנת לקבל, הכוונה הזאת סוגרת אותנו, במציאות מצומצמת וקטנה מאוד שהיא העולם הזה. (ראה שרטוט מס.1) כך אני מרגיש מפני שהכוונות שלי הן כולן לתוכי. ורק בתנאי, שכנגד זה אני רוכש כוונות מחוצה לי, אני אגיע למצב שנקרא "אור", "עולם הרוחני", "עולם החיצון", "עולם העליון".

בעל הסולם מדמה את זה לתולעת שחיה בצנון ומרגישה שכל העולם הוא כצנון הזה. ורק כשהיא יוצאת מהצנון, היא מרגישה עד כמה העולם אינו באמת כמו שהוא נראה לה. כך המקובלים מספרים לנו. אנחנו יכולים להאמין, או לא להאמין, אבל אין מה לעשות, צריך לתת יגיעה כדי לצאת מהצנון. לכן כל המגמה שלנו זה להפוך את הכיוון, את היחס שלנו, מפנימה החוצה. להבין שאם אני דואג לעצמי זה נקרא חיים "בהמיים", ובזה אני בהמה, (ראה שרטוט מס.1) כמו שכתוב "כולם כבהמות נדמו". וכשאני יוצא מעצמי, זה נקרא "דרגת האדם", הדומה לבורא."

 

       שרטוט מס. 1

הרב מיכאל לייטמן 08.08.17

(בתוכנית "חיים חדשים" שיחה 894)

מה המטרה של הקשיים בחיים 

ואחר כך מה המטרה של ההתגברות בחיים?

שכל הכוחות שמפריעים לי להתקשרות עם אותו כוח העליון, הם הופכים להיות כוחות ההתקשרות. כוחות ההפרדה, הנפילה, הירידה, בלבולים גדולים שאני חוטף ממש בלהחזיק בו, זה כמו שאותה הקופסה או הפקעת, בקבלה יש לנו סיפור על התולעת בצנון, שהיא רוצה לצאת מהצנון אבל לא יכולה, זה מאוד קשה. אבל כשהיא בוקעת את קליפת הצנון אז היא מגלה, איזה אוויר, שמש, ציפורים, איזה יופי. איפה הייתי כל החיים, באיזה צנון.

אז מי שמבין שזה מה שאנחנו יכולים לאחל לנו ולילדים שלנו, בכלל לכל האנושות, אז הוא הולך ומסביר את הדברים האלה לכל העולם.

*** אתה אומר שהקשיים הם סוג של קשרים.

עם הקשיים באים הקשרים.

*** זאת אומרת שאם יהיה לנו את היחס הנכון, אז הקושי יהפוך לסוג של קשר.

וכך מלכתחילה אנחנו צריכים ללמד אותו להתייחס לחיים שלנו.

ומה התפקיד של ההתגברות? מה נותנת ההתגברות לאדם?

שאני הופך את הקשיים לקשרים. ואני בזה מבין איך להיאחז בבורא, איך לפתח את כל הקשיים שלי, שזה רצונות אגואיסטיים שמנתקים אותי ממנו ומושכים אותי לכל מיני תאוות ושטויות שבעולם הזה, ואני במקום זה רוכש ממש קשרים חזקים כמו חבלים עבים, שאני קושר את עצמי לבורא, שאני לא אפרד ממנו, לא חשוב באיזה קושיות וצרות ובעיות הוא מביא לי. כשאני מסתכל עליהם נכון, אני רואה שאלה לא צרות ובעיות, שזה דווקא ההיפך, הוא בזה מלמד אותי איך עוד יותר אני יכול לאחוז בו ולהיכנס לכל אותו העולם הנאור.

הרב מיכאל לייטמן בשיעור 10.11.10

כנס קבלה לעם העולמי 2010 - ישראל' , שיעור 6 

תפיסת המציאות

לפי הסדר שלנו, עכשיו אנחנו מתחילים שיעור על תפיסת המציאות.

תמיד חשבנו בצורה טבעית, כמו שעכשיו שמענו בשיר, ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"[1], שמה שאני רואה זה מה שיש, זה העולם. לָמה לא? מאוחר יותר, רק במאה העשרים, התחילו מדענים לתת בזה ספק, שאולי זה לא בדיוק, אולי המציאות היא לא בדיוק מה שאנחנו רואים. לָמה? כי התחלנו לחקור כל מיני צורות חיים. דבורים רואות בצורה אחרת, כלבים, נחשים, כל חיה, כל חי וחי, וגם אנחנו חי, שייכים לעולם החי, כל גוף רואה קצת אחרת את המציאות. זאת אומרת, שהמציאות היא כבר לא כמו שאני רואה, אלא אחרים רואים אחרת.

אחר כך התחלנו להתבלבל עם התיאוריה של אינשטיין, שהמציאות יכולה להשתנות, הזמן יכול לקצר את המרחקים. אם אנחנו עוברים ליד גושים גדולים ביקום, אז גם כל המרחב יכול פתאום להיכנס לאיזו עקומה מיוחדת, להתעכב. והזמן גם הוא כמו כן דבר יחסי, ואף פעם לא חשבנו שזה יחסי. הכול תלוי כבר במהירות של מי שצופה במציאות.

אחר כך, אחרי אינשטיין, התחלנו לחקור עוד יותר. התחלנו להבין שהמציאות היא בכלל לא המציאות כלפי האדם, אלא שהמציאות עצמה משתנה. זאת אומרת, שהמציאות היא משהו בין זה לזה. אני לא יכול להגיד שום דבר על מה שאני צופה ושום דבר על עצמי, אלא משהו באמצע. מה זאת אומרת? שאם אני צופה על משהו, אני כבר משנה אותו בהתאם לתכונות שלי. הפיסיקאים חושבים, שאם אנחנו צופים בכל מיני כוכבים, גלקסיות או משהו כזה, אז אנחנו כבר מכניסים לשם איזה פגם מהראייה שלנו וכבר זה משתנה.

חכמת הקבלה דיברה על זה הרבה מאד זמן לפני המאה העשרים, כשהתחילו כל הספקות האלו אצל מדענים. ממש כבר לפני שלושת אלפים, ארבעת אלפים שנים, כתוב בחכמת הקבלה על כל תפיסת המציאות. כשקראנו בספר הזוהר, לא מזמן, קראנו גם דברים מעניינים, בזוהר יש המון דברים כאלה, אז שם כתוב שכדור הארץ הוא עגול.

     מעניין, ספר שנכתב לפני אלפיים שנה. לפני ארבע מאות שנה כשעדיין עוד שרפו אנשים שחשבו כך. כל הגלילאוס, ג'ורדנו ברונו וכל האחרים, ותראו איך בזוהר זה כתוב בצורה פשוטה כזו, הם כותבים על זה בין היתר.

קריין: בספר "פותחים את הזוהר" בעמוד 190, קטע מתוך זוהר החדש פרשת בראשית, אות תרי"ט:

"העולם הוא עגול ככדור הזה. וכשהשמש יוצא ממזרח הולך בעיגול עד שמגיע מתחת הארץ ואז נעשה ערב. ובאותה שעה הולך ויורד בגלגלים של מדרגות ידועות ויורד ומסבב כל הארץ וכל הישוב."[2]

ועוד ועוד. בקיצור, ככה בצורה פשוטה, במשפט אחד או בשני משפטים וזהו, על מה שאנשים ממש הקריבו את עצמם כדי לגלות את העובדה הזאת לאנושות, וכמה סבלו מזה.

אז בחכמת הקבלה גם תפיסת המציאות היא מאוד פשוטה, כתוב עליה מזמן, כי גילו את הדברים האלה ברוחניות, ומרוחניות ממשיכים את הקווים לגשמיות. המציאות היא כזאת, שיש לנו מלכות דאין סוף. שהבורא ברא רצון לקבל, ומילא את הרצון לקבל בהאור שלו. על ידי האור ברא, ובאור הזה מילא, וזהו, אין יותר חוץ מזה. והמצב הזה היחידי נקרא "מלכות דאין סוף", או "עולם אין סוף". וחוץ ממנו לא קיים כלום, שום דבר.

מה שכן קיים חוץ ממנו, זו התפיסה שלנו, שכל הזמן מתקלקלת ומתקלקלת. אנחנו נמצאים כולנו יחד במרכזה של המלכות דאין סוף. ואז יוצא, שמאותו המצב האידיאלי שהבורא ברא אותנו, ירדנו 125 מדרגות של המעטה, החלשה, העלמה, לכן המדרגות האלו נקראות "עולמות", מהמילה "העלמה". וכך ירדנו עוד ועוד בתפיסת המציאות, בהרגשת המציאות, עד למצב שאנחנו רחוקים מאד מהמקום הזה, מהמצב הזה.

והכול נעשה ברצון לקבל שלנו ולכן חכמת הקבלה כולה מספרת, סך הכול, איך אנחנו יכולים לשלוט ברצון לקבל, לכן היא נקראת "חכמת הקבלה". איך שולטים? שולטים על הרצון לקבל בצורה פשוטה. מדובר על אותו האור, שיכול לבוא אלינו, שיכול לתת לנו את כוח הצמצום, ואנחנו נצמצם את הרצון לקבל, ניקח אותו תחת השליטה שלנו. וכמו כן לא רק שאנחנו נצמצם אותו, שהוא יהיה תחתינו, אלא להתחיל לנהל אותו.

הכוח שעל ידו אנחנו יכולים לנהל את הרצון לקבל נקרא "מסך". ובקיצור, יש לנו שתי פעולות והן צמצום ומסך שאנחנו יכולים לעשות, ואז אנחנו שולטים במציאות. ואז, כשיש לנו פעולות כאלה והן בידיים שלנו, זאת אומרת, שאם אנחנו יכולים לחייב את האור שינהל אותנו, לפי מה שאנחנו נבקש ממנו, אז בידיים שלנו לנהל את המציאות. ואז אנחנו יכולים לטייל בכל המציאות איך שאנחנו רוצים, במדרגות של העולמות, לראות ולהרגיש ממצב למצב איך שאנחנו רוצים.

ואז מה שאנחנו מגלים, זה שהכול תלוי במסך. שאני יכול לשנות את עצמי, לעלות ולרדת בקבלת האור, ואז להרגיש את עצמי שאני נמצא במציאות העולם הזה או במציאות יותר עליונה או במציאות יותר תחתונה. אם הרצון לקבל נעלם מהמדרגה הזאת, זה נותן לנו הרגשה שאנחנו מתים. אם הוא מתעורר באיזושהי מדרגה, זה נותן לנו הרגשה שהוא חי.

אין חיים ואין מוות, אלא אם אנחנו שולטים ברצון לקבל עצמו, אנחנו יכולים לנוע דרך כל המדרגות האלו, למעלה מהם. ואין הרגשה כזאת שאנחנו חיים או מתים, אלא משנים את תפיסת המציאות בלבד. זאת אומרת, אני רואה, אני מרגיש, בתוך הרצון לקבל שלי מה שאני רוצה. הכל תלוי רק האם אני שולט בו, האם אני יכול לפתוח אותו יותר או לסגור אותו יותר, ובהתאם לזה אני מרגיש יותר או פחות, עולמות, ממש עולמות. זה מה שנקרא שהצדיקים, זאת אומרת, אלו שיכולים להתקרב לבורא שנקראים "צדיקים", הם משנים את העולמות, הם בונים את העולמות, עולים במדרגות של העולמות.

הטבע שלנו, הרצון לקבל, הוא איך למלא את עצמנו עם האור. כל המגמה שלנו היא בזה. ולכן המסך הוא בעצם הכלי היחידי שאנחנו יכולים להגיע למילוי. יוצא, שכל המציאות היא ברצון לקבל שלי. כל העולמות בתוך הרצון לקבל שלי. הנשמות, כל מה שאני רואה, כל מה שאני יכול לתאר לעצמי, כל זה מצא בי, בתוך הרצון לקבל שלי. ואני, על ידי המסך שמעל הרצון, יכול לנהל את הרצון, כמה אור יכנס בו וכמה לא. ובמידה שהאור נכנס בו יותר, אני מרגיש את עצמי בעולם יותר גבוה. האור נכנס פחות, אני מרגיש את עצמי בעולם יותר נמוך.

זו כל חכמת הקבלה - איך לנהל את הרצון על ידי הניהול בהאור, וכך להביא את עצמנו ממציאות אחת לשנייה, לשלישית, ולעבור ממצב למצב, מעולם לעולם. לכן כתוב על התורה שהיא אמצעי, חרות ממלאך המוות. שאנחנו מתעלים מעל הרגשה הזאת ברצון לקבל שהוא נעלם, שהוא נפסד, שהאור נעלם ממנו, כי אנחנו מתחילים לשלוט בו, עליו, ולא שהוא שולט עלינו.

אנחנו נמצאים במצב שאין לנו מסך, זו כל הבעיה שלנו. שֵמָה שקורה ברצון לקבל זה מה שקורה. קצת אור יצא ממנו, ואני מרגיש את עצמי במצב רע. רע לי, חושך, חוסר אונים, או שאני חולה, או בדיכאון. בא קצת אור, ואני מרגיש את עצמי שמח, הכל מאיר, הכל פתאום מתנוצץ, החיים מלאי תענוגים.

ואני לא שולט בזה. אני יכול לשלוט בזה בצורה פשוטה, על ידי כל מיני כימיקלים, תרופות, אבל זה סך הכל, לא יותר מזה. רק מסך יכול להוציא אותנו מכל השִפְלות הזאת, להיות תלויים באיזה ניצוץ של האור, שמאיר או לא מאיר. תראו במה אנחנו תלויים, באיזשהו ניצוץ קטן. אם הוא מאיר לי, טוב. אם לא מאיר לי, רע.

לכן כל הרוחניות, כל העולם הרוחני, כל החיים רוחניים נמצאים למעלה מרכישת המסך, צמצום ומסך. צמצום זה נקרא שאני מצמצם את הרצון לקבל, וודאי שזה לא אני, אין לי שום כוח בזה, אני נמצא בתוך הרצון לקבל, אלא שהאור בא ושולט לפי בקשתי. ואז כשהוא שולט על הרצון לקבל, נקרא שאז אני שולט בחיים שלי.

ואז כשאני מעלה את עצמי מעל הרצון לקבל זה נקרא שאני יצאתי לחֵרות ממלאך המוות. לָמה? כי אני כבר לא תלוי ברצון לקבל. אני יכול לנוע בו, אני יכול לתת, יותר או פחות, לאור להיכנס, ואז אני עולה בסולם המדרגות, כבר אני מרגיש את עצמי שלא יכול להיות שאני אתרוקן, שאני ארגיש שאני מת. לכן כל העבודה שלנו זה איך להשיג את המסך.

וכדי שנוכל ביתר קלות להשיג אותו, אז הבורא חילק, כמו שכבר דיברנו לא פעם, את תפיסת המציאות שלנו לשניים, לפנימי וחיצוני. ועל ידי זה שאני מחבר אלי את אותו החלק החיצון שנראה לי, תפיסת המציאות החיצונה, כך אני מתחיל ללמוד מה זה נקרא להיות שולט במסך. זאת אומרת, שהבעיה שלנו היא שברוחניות אני רואה את כולם שייכים לרצון לקבל שלי, ונמצאים בו כולם יחד ברצון לקבל אחד, במלכות דאין סוף, ובגשמיות התפיסה הזאת מתחלקת לשניים, אני ואחרים. ועד כמה שאני יכול להתחיל לראות שכולם שייכים לי, במידה הזאת אני רוכש את המסך. אני אז מתחיל לשלוט ברצון לקבל הזה החיצון הגדול, ואז הוא הופך להיות חלק ממני.

הדברים האלה הם לא פשוטים. הם באים ונעלמים, האדם מרגיש לרגע אחד שקצת מתקרב אליהם, ושוב נעלם ממנו הכל. אלא, בשביל מה אנחנו בכל זאת מדברים על זה אם זה לא כל כך קרוב לנו? מפני שזה עוזר לנו בכל זאת להסכים או לקבל כהנחה, שכל המציאות היא בי. ומה שאני רואה עכשיו מבחוץ, אנשים טובים, רעים, כל מיני מקרים, נעימים או בלתי נעימים, כל זה קורה בי. כמו שעכשיו שמענו בשיר, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

זאת אומרת, המציאות היא אחת, את כל זה אני רואה בעצמי. אני רואה בכל אחד ואחד חלקים שלי, ואם אני רואה אותם כטובים, רעים, לא חשוב, הם כולם שלי, הם תכונות שלי. כשאני מגיע ומתחבר לאין סוף, אז כולם הופכים להיות חלקים מהגוף שלי, חלקי הנשמה שלי. "גוף" זה נקרא גוף של הנשמה. ואז יוצא מזה, שחוץ ממני אין אף אחד, ולכן אני נקרא "האדם", הדומה לבורא.

ומי אם כך האחרים? גם האחרים, כל אחד משורש הנשמה שלו שהוא מרגיש את עצמו "האני" ואת האחרים מרגיש כ"זולת", וגם על ידי האור, לאט לאט הוא משיג את זה שהאחרים הם חלקי הנשמה שלו ומחבר אותם אליו. ואז יוצא, שמכך שחושב שרק הוא קיים ואחרים לא, כשמשיג את המלכות דאין סוף, רואה שהם חלקים בלתי נפרדים שלו.

ואז הוא גם נקרא "אדם". לכן נקרא שכל אחד משיג את מלכות דאין סוף בצורה מלאה, מושלמת, ושבאמת לא קיימת בעולם רק נשמה אחת שנקראת "נשמת אדם הראשון". ואת המציאות הזאת אנחנו צריכים להכיר לאט לאט. כמו שאנחנו עוד לא הסכמנו, נניח, עם תיאוריית אינשטיין או היוּ אֶבֶרֶט (Hugh Everett) או עם עוד כל מיני תיאוריות, אבל ישנם אנשים שכבר מבינים שזה כן קורה כך, שהכול יחסי, כך גם אנחנו נתחיל להכיר איתכם לאט לאט באיזו מידה לקבל את השפעת האור עלינו, עד כמה שהמציאות הזאת משתנה ומחברת אותנו יחד. שחוץ מאדם אין שום דבר, ומה שנראה לי, זה סך הכול נראה בי, בתוך הרצון לקבל שלי.

זה כמו שאין משהו מבחוץ. אם אני רואה אתכם, העין שלי יוצאת החוצה? לא. היא מקבלת קרני ראייה כלשהם, היא מרגישה אותם בפנים. מה נמצא בחוץ? מאיפה אני יודע, כול זה תלוי רק בחוש שנקרא ראייה. ולכן אם החושים האלה היו אחרים אז הייתי מרגיש משהו אחר. אותו דבר עם כל החושים שלנו.

זאת אומרת, החושים שלי בונים לי את התמונה. ומחוץ לי? אומר הזוהר, מחוץ לי יש רק אור עליון מופשט, כלום חוץ ממנו. ואז אני רואה את התכונות שלי על רקע של האור המופשט. כמו נניח, יש מסך לבן ועל המסך הלבן רואים כל מיני צורות. אז הצורות האלו זה הרצון לקבל שלי שכך רואה את עצמו על רקע האור הלבן.

לכן אומר בעל הסולם, שיש לנו במוח מכונה פוטוגראפית, שאנחנו מרגישים את המציאות שנמצאת אצלנו במוח. וכתמונה במוח, אני מרגיש את התמונה הזאת כאילו היא נמצאת מבחוץ. אני מרגיש אותה כתמונה חיה מפני שהרצונות לקבל שלי כל פעם חיים. אני מרגיש אותם כזזים, כמתחברים ומתרחקים וכל מה שקורה - קורה בתוך הרצון לקבל שלי, אבל הוא מקרין לי את התמונה הזאת הפנימית של כל המציאות, מקרין לי אותה מבחוץ. בשביל מה?

שוב, רק כדי שאני אוכל לקרב את התמונה הזאת אלי ולהגיד, לא, זה הכל פנימי, זה הכל בפנים, אני רוצה לקרב אותם, אני רוצה להרגיש אותם בפנים. על ידי זה אני קונה את המסך, על ידי זה אני רוכש מסך ושולט על הרצון לקבל, ואז אני מרגיש מציאות אחת.

אני מבין שהדברים האלה נראים מאוד מאוד לא מובנים, מוזרים, ממש לא מקובלים. נקרא כמה פסוקים, נראה עד כמה שהמקובלים ניסו לבטא אותם, איך הם  מדברים על תפיסת המציאות הזאת, מה הם עברו וגילו מתוך הניסיון שלהם, ואיך, מה הם מבטאים, איך הם אומרים זאת. אנחנו מדברים על האנשים שחיו לפני מאה שנה, מאתיים, ועד לפני אלפיים ושלושת אלפים שנה.

קריין: ציטטה מס' 3, מ"הקדמה לספר הזוהר" אות מ':

"התולעת, שנולדה תוך הצנון, יושבת שם, וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה, הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמדת הצנון, שהיא נולדה בו. אבל, ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת: "אני חשבתי, שכל העולם הוא, כמדת הצנון, שנולדתי בו. ועתה, אני רואה, לפני עולם גדול, נאור, אדיר, ויפה להפליא!".

בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות מ'

אז נקווה שנוציא את הראש מהצנון ונרגיש את העולם הזה הנאור. באמת העולם נפלא. מאוד מאוד שונה ממה שעכשיו אנחנו רואים, לגמרי משנה את תפיסת המציאות. או להיות בהמה, כי אנחנו שייכים לעולם החי, או להגיע לתפיסה בדרגת "האדם" מה שנקרא, דומה לבורא, זה שוני מאוד גדול, כך בעל הסולם מתאר את ההבדל.

מה הוא אומר ב"מבוא לספר הזוהר"?

קריין: בעל הסולם אומר ב"מבוא לספר הזוהר" אות ל"ד, ציטטה הרביעית:

"אף על פי שבפועל אנו רואים הכול ממול פנינו, מכל מקום, כל בעל שׂכל יודע בבירור,
שכל הנראה לנו, אינו אלא בפנימיות מוחנו בלבד."

בעל הסולם, "מבוא לספר הזוהר", אות ל"ד

זאת אומרת, שֵמָה שאנחנו רואים מולנו - העולם הגדול, האינסופי, היקום, כדור הארץ, את אלפי האנשים שיושבים כאן וכן הלאה, סך הכול זה קורה אך ורק במוח שלנו. בשביל מה אנחנו צריכים את זה?

קריין: הציטטה הבאה:

"חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו, עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר, הרי באמת, אין אנו רואים כל זה, אלא רק בפנימיותנו עצמה. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה, כעין מכונה פוטוגרפית [מכונת צילום], המציירת לנו שמה, כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו."

בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, אות ל"ד

נעבור לציטטה שמינית, למה כך נוצרנו. אומר בעל הסולם במאמר ג' ממאמרי "שמעתי":

"כדי שנוכל להשיג מה שרצה שנשיג ונבין, בסוד רצונו להטיב לנבראיו, ברא ונתן לנו את החושים האלה, וחושים אלו משיגים מה שמתפעלים מהאור העליון. ובשיעור זה נעשו לנו הבחנות רבות. כי החוש הכללי נקרא רצון לקבל, והוא מתחלק לפרטים מרובים, לפי השיעור שהמקבלים מוכשרים לקבל."

בעל הסולם, שמעתי, ג', עניין ההשגה הרוחנית

זאת אומרת, שהעין שלנו תופסת כביכול ומציירת לי על המסך, שנמצא בראש מאחור, שכאילו יש לפנַי איזשהו עולם. אז אומר בעל הסולם, מה שאתה רואה שנמצא לפניך זה רק נראה לך ככה, בעצם אתה רואה הכל בפנים. אם כך, מה נמצא לפנַי? כלום לא נמצא. לפניך יש(ראה אור העליון, יש אור אין סוף.(ראה שרטוט מס.1)

שרטוט מס.1

ואז האור העליון הזה פועל על הרצון לקבל שלך, ואין כאן עין והפרצוף שלך והפנים שלך וכל מה שאתה מכיר, אין בכלל דבר כזה, ואין אנשים מבחוץ ואין כלום, הכול מצטייר כך ברצון לקבל שלך. וברצון לקבל שלך, האור העליון שפועל על הרצון, הוא זה שמצייר לך את הציורים האלו, שנראים לך כגוף, שולחן, כל מה שיש מסביבך. וגם אתה עצמך. כל מה נראה לך מכך שאתה קיים, זה בסך הכול תמונה כזאת שמצטיירת בתוך הרצון לקבל שלך.

ומה עוד?

קריין: בעל הסולם מביא קטע מה"זוהר" בפרשת "תזריע":

"מובא בזוהר (ויקרא פרשת תזריע דף מ') בוא וראה, שכל מה שיש בעולם, לא היה, אלא בשביל האדם, והכול מתקיים בשבילו... שהוא שלמות הכול וכולל הכול וכו', וכל מה שלמטה ושלמטה וכו' נכלל באדם. הרי מפורש, שכל העולמות, העליונים והתחתונים, כלולים כולם באדם.

בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, א'

באמת, קצת קשה להבין את זה, תבינו שמקובלים שכתבו על זה לפני אלפי שנים וגם לא רצו שזה יתפרסם בכל העולם כי בסך הכול הדברים הם מאוד מאוד מהפכניים, ולכן הסתירו את הדברים האלה. והיום כבר אפשר לגלות אותם, כי המציאות היא, שהגענו למצב שאנחנו כבר אמנם עוד לא יכולים להבין את זה, אבל יכולים כבר להסכים עם זה שיכול להיות שהדברים האלה קיימים ויכול להיות שכך הוא.

ובאמת, כשמתחילים ללמוד צריכים לחשוב על זה, צריכים עוד קצת, יותר ויותר להתעמק בתפיסת המציאות הזאת החדשה. לָמה? קודם כל, כי אפשר להוציא מזה הרבה הבחנות בשבילנו. שאם כל העולם נמצא בי, בתוך הרצון לקבל שלי, אז איך אני צריך להתייחס אליו, איך אני צריך להתייחס למציאות. אם אין שום דבר חוץ ממני, אז הרצון לקבל שלי בעצם מצייר לי את המציאות, ואם אני כן אשנה אותו, אני אשנה את המציאות, אני אראה אותה אחרת לגמרי.

זאת אומרת, יש לי אפשרות לשלוט על כל המציאות, על מה שקורה, אך ורק על ידי המסך. איך אני מגיע לשליטה ברצון לקבל על ידי המסך? אור, הוא זה שנותן לי אפשרות לשלוט. אור, הוא זה שמוליד מסך בתוך הרצון לקבל. מסך זה כוח התנגדות לרצון לקבל. איך אני משפיע על האור? על האור, שוב, אני משפיע דווקא על ידי תפיסת המציאות שלי השקרית הזאת. אם אני מקרב בכוח את מציאות החוץ אלי כאילו שהיא פנימית, על ידי זה אני מתחיל לשלוט על הרצון לקבל.

מה שהוא רצה להגיד, זה כמה אנחנו צריכים להודות לבורא שברא לנו כל דבר מחוץ לנו.

קריין: זה נמצא גם ב"מבוא לספר הזוהר" באות ל"ד.

גם שם זה מוזכר.

קריין: אומר בעל הסולם באות ל"ד, ב"מבוא לספר הזוהר":

"כמה יש לנו להודות, להשגחתו ית' וית', שעשה במוחנו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג, כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה, נתן בנו כח, להשכיל כל דבר, בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר, מבפנים ומבחוץ וכדומה. ולולא זה, היתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו".

זאת אומרת, דווקא מתוך זה שאני רואה את העולם מחוץ לי ויכול לקרב אותו אלי למרות האגו שלי, בזה אני מתחיל לשלוט על הרצון לקבל שלי, ואז אני יוצא מעליו בשליטה שלי, מתחיל לנהל אותו, וכך אני הופך להיות איש חופשי. ואז כל המציאות תהיה איך שאני רוצה, כמו שאני אצייר אותה. אני יכול לעוף בעולמות. אם יש לי מסך אני יכול לעשות מה שאני רוצה, כי אז אני מצייר לעצמי את המציאות. וזה הכל אך ורק על ידי זה שאני מקרב לעצמי את אותם החלקים שנראים לי מבחוץ.

לכן בזה שהבורא חילק את המציאות לפְּנִים וחוץ, אמנם שאין דבר כזה, אבל חילק כך שאני מרגיש שהמציאות מחולקת, ואם אני מתנגד לחלוקה הזאת ומקרב אלי את מה שחיצון פנימה, זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך" - על ידי זה אני קונה מסך. ואז כל הרצון לקבל נעשה תחת השליטה שלי, ואני נעשה חופשי ממנו ויכול לעשות כל ציור, כל מציאות שאותה אני רוצה.

זה קצת מתפיסת המציאות. האמת היא שכשאני מדבר על זה אני תמיד פוחד על כל מילה שאני פולט כי זה יכול להיות יותר מדי וזה יביא רק בלבול לאנשים.

[...]

שאלה: אתה אומר בעצם שמה שנכנס דרך העין, משהו משתקף דרך המוח שלנו, כן?

לא. לא נכנס שום דבר דרך העין. אין עין, אין שום דבר. יש רצון לקבל שכך מראה לי, שאני בנוי בצורה כזאת שיש לי עיניים וראש ורגליים וכל השאר. אבל זה הרצון לקבל שכך מצייר לי, כמו שהוא מצייר לי שיש משהו מחוץ לגוף שלי.

    תלמיד: ככה בעצם מתממש הבורא אצלנו, כהסתרה? זו המציאות שלנו, ההסתרה שלו?

מה שאנחנו רואים, או מרגישים, יותר נכון, אנחנו אומרים "רואים" כי הראייה זה החוש הכי חזק שלנו. מה שאנחנו מרגישים, זה את ההבדל בינינו לבורא. זאת אומרת, צל מהרצון האגואיסטי שלנו על האור העליון, על המסך הלבן, זה מה שאנחנו מרגישים. לכן העולם זה מהמילה "העַלַמַה", הסתרה, וכל מה שאני רואה, זה בעצם את הרצון לקבל שלי. כל מיני רצונות פרטיים שבו, בכל מיני תכונות שבו, זה מה שאני רואה.

זאת אומרת, כל אחד ואחד כאן, דומם, צומח, חי, אדם, לא חשוב איפה ומה, זה ארבע בחינות ברצון לקבל שלי, שורש, א', ב', ג', ד', שאני רואה אותם בצורה כזאת על רקע האור הלבן. אני רואה את זה או כדוממים, או כצמחים, חיות, או בני אדם. כך אני רואה את הרצון לקבל שלי, אני לא רואה חוץ מזה שום דבר. אני מרגיש רק את הרצון לקבל שלי, בלבד. והאור? האור זה אותו רקע שעליו, על פניו, אני רואה את הרצון לקבל שלי, בלבד.

לכן אם הרצון לקבל שלי יהיה כאור אז הוא לא יסתיר את האור ממני, ואז כל כולי ארגיש את הבורא. וכך במקומו אני מרגיש את הרצון לקבל האגואיסטי הזה, שתסלחו לי, אבל אתם כולכם זה חלקי האגו שלי.

   אבל צריך להתבלבל טוב טוב, אלפי פעמים, ועוד ועוד שאלות, אני אומר לכם מתוך הניסיון שלי, ואני כבר עסקתי בזה עוד קודם, לפני שהגעתי לחכמת הקבלה - תפיסת המציאות, כל מיני דברים, זה מאוד עניין אותי, ואני אומר מתוך הניסיון, מתוך הרבה מאוד שאלות ומחשבות ובלבולים, פתאום אתה מתחיל לתפוס שכן, שהמציאות היא אחרת. אתה יוצא מזה ומתחיל לראות אותה בזווית שונה. ואתה כן רואה, שהיא הנכונה ולא מה שהיה קודם. זה ממש כאילו מחליפים משקפיים או משהו, אני לא יודע לְמה להשוות את זה.

שאלה: אם שום דבר כאן נמצא מחוץ לי, אז לָמה אני צריכה לבוא לפה ולהתחבר ולאהוב?

כדי להגיע לתפיסת המציאות הנכונה בפועל, בחוש. לכן את צריכה לבוא, לראות שאנחנו קיימים ולעשות את כל הפעולות כדי שאנחנו לא נהיה קיימים.

שאלה: אבל אמרת שאין פה כלום.

אני אומר שאין פה כלום, אבל את צריכה להגיע להשגה שאין כאן כלום חוץ ממך. ואז את תהיי כמלכות דאין סוף.

שאלה: אני לא מאמינה.

למה לא? אבל זה באמת כך.

שאלה: אם הבנתי נכון, אמרת קודם שאתה אני ואני אתה, כאילו הכל זה אני. השאלה הגדולה היא, איך מתבצע התיקון?

התיקון מתבצע פשוט. כל אחד מאיתנו צריך להגיע למצב שחוץ ממנו לא קיים אף אחד, שהכל נמצא בו. הכל נמצא בו.

יש שיר כזה, שהכול נמצא בי ושום דבר מבחוץ.

קריין: "הכל תלוי בי".

הכול תלוי בי, זה משהו אחר. טוב.

זה כתוב בהרבה מקומות, מה זה נקרא שאנחנו מגיעים לאין סוף? כשאני מגיע לאין סוף, אני מגיע למצב שאני זה מלכות דאין סוף, שכולל בתוכי את כולם. "ואהבת לרעך כמוך" זה נקרא שכל אלה שאני רואה מבחוץ, מרגיש אותם מבחוץ, הם הופכים להיות חלקי הנשמה שלי, בלתי נפרדים ממני, הם הופכים להיות ממש כחלקים כמו ה"אני". את כל החלקים האלו שהיו כאילו רחוקים, מפוזרים, שנעתקו ממנה, הנשמה שלי מקבלת אותם בחזרה והופכת להיות הנשמה השלימה.

וכל הדברים שנראים לי מבחוץ, דומם צומח חי ובני אדם, כולם, אפילו דומם, תאר לעצמך, שכל הכוכבים הופ!, אתה בולע בפנים, הם שייכים לרצון לקבל בדרגת הדומם שלך. אחר כך בדרגת הצומח כל הצמחים, דרגת חי, דרגת מדבר. זה הכל העתקה מהרצון לקבל שלך, שמראה לך את הדברים האלה כאילו מבחוץ. ברגע שאתה מתחיל לרכוש את חוש ההשפעה, תכונת ההשפעה, אתה מתחיל לחבר אותם, הם מתחילים להיראות לך שהם קיימים בפנים, הם חלקים שלך.

אני לא יכול להסביר, זה לא הסבר, את זה אתה מרגיש כך, המציאות משתנה. אנחנו עכשיו לא יכולים להבין את זה, כי אנחנו קיימים רק באגו, רק בתוכו, אבל נגיע לזה. מקובלים כותבים לנו על זה בצורה ברורה. ואני אומר לכם, שזה יקרה. צריכים יותר ויותר לדבר על זה ופתאום נתחיל לראות שכן, זה יכול להיות.

תראו, אפילו פיסיקאים כבר מסכימים לזה שאין שום דבר אבסולוטי, ודאי, אלא הכל תלוי בתפיסת המציאות של האדם. אדם משנה מהירות, משנה זמן, משנה מרחקים, הוא משנה הכול במה שהוא משתנה. עכשיו הם אומרים שכשאנחנו מסתכלים על משהו, בזה אנחנו כבר מקלקלים את האובייקט שאותו אנחנו רואים. וכבר אנחנו לא רואים אותו כמו שהוא, אנחנו רואים אותו כמשהו שבאמצע, בין התכונות שלי, ובין מה שהוא.

כשאני רואה משהו, אני רואה את הדברים כמו שהם? אני רואה אותם לפי התכונות שלי. קח כלב, קח כל חי אחר, הוא יראה את זה בצורה אחרת. הכול תלוי בתפיסה שלך, באופן שאתה מפענח את הדברים האלו. זה הכל תמונה במוח. מה שאנחנו רואים, המוח שלנו רואה, לא העין. זה לא בצורה שטחית, אבל נתקדם לזה ונראה עד כמה שזה משתנה.

זה נושא שודאי לא ככה, קוראים, מבינים ועוברים הלאה. זה נושא שאנחנו צריכים בכל פעם לחזור עליו, עוד קצת ועוד קצת, הייתי אומר שבכל יום כמה דקות. תתחיל להשקיע בזה ואתה תרגיש שבמשך הזמן זה משתנה.

אנשים שלומדים אפילו פיסיקה, תיאוריית אינשטיין, אז גם כשהם מתחילים ללמוד, עוברת בערך חצי שנה עד שהם עוברים איזשהו מהפך במוח, ואז מתחילים לתפוס את התיאוריה הזאת בצורה יותר נכונה. זה לא פשוט. אנחנו רגילים לעבוד לפי שלושת הצירים וזהו, ואין חוץ מזה שום דבר.

אז אנחנו מדברים כאן על התפיסה החדשה, שחכמת הקבלה פותחת לנו אופקים חדשים, שאנחנו צריכים לעלות מעל החיים האלו, מעל העולם הזה. מדברים על לעלות למציאות ששם אין חיים ומוות. לא החיים כמו שלנו אלא חיים באור וכלי, ורואים את המציאות שלנו שהיא מצוירת על איזשהו שטח פשוט.

[...]

איך אנחנו יכולים להיות בטוחים,
שאנחנו עומדים עם הרגליים על הקרקע?

 זה הכל תלוי במקורות, מה שאנחנו לומדים. אם אנחנו לומדים מאוד מאוד בקפדנות, לפי מה שאומרים לנו מקובלים בספרים של ה"זוהר", כתבי האר"י, ובמיוחד שה"זוהר" וכתבי האר"י נמצאים בכתבי בעל הסולם, אם אנחנו לומדים את כתבי בעל הסולם ומאמרי רב"ש, לא יכול להיות שאנחנו נתעופף וניזרק לאיזושהי מציאות שקרית, לפנטזיות כלשהן, לפעולות מיסטיות למיניהן, ועוד ועוד.

לא יכול להיות, כי בסך הכל אנחנו לומדים בצורה ריאלית את המקורות ואיך לממש אותם בתוך החברה, בין האנשים, ללא כל פעולות פיזיות, חוץ מהפעולות הפנימיות של החיבור. חיבור, אהבה בלבד, אין לנו שום דבר חוץ מזה נגד האגו שלנו, אלא כשעובדים בצורה מוחשית. אין לנו אפילו שום דבר שיגרום לנו להתרומם מהקרקע הזאת, אלא להיפך, הרגליים תמיד נשארות על הקרקע.

אין לנו בזה אף פעם בעיה, אנחנו לא ראינו אף פעם טעויות בזה, כי כמה שלמדתי גם מרב"ש וקיבלתי ממנו את כל הגישה הזאת, והוא היה מאוד מאוד ריאלי. וגם אני, אתם חושבים שאני מעופף? לא נראה לי שאני אדם שמתעסק במיסטיקה או במשהו דומה, אני דווקא, להיפך, תמיד אוהב עוד קצת, ליתר ביטחון, להיות יותר ריאלי. היום כשלימדתי את השיעור הזה על תפיסת המציאות, אז גם חשבתי על זה. אין, זה לא קיים, מפני שאין אמונה, אין אצלנו אמונה כמו שמדובר בעולם החיצון, אין אצלנו סוג של פולחן, אין פעולות שאנחנו יכולים לשייך להן כוחות מיסטיות כלשהן, שביד ימין יש משהו או ביד שמאל, או באיזושהי הדלקת נרות, או באיזשהו צל שאנחנו בודקים, או בכל מיני חוטים אדומים, מים קדושים. אין קדוש, אין כלום, "קדושה" היא כוח ההשפעה שאנחנו רוצים לרכוש כנגד האגו שלנו, זהו

[...].

---

[1] "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו, ע"ב)

[2] הוקלד משמיעה

* * * * *